אחה”צ באמצע השבוע אני בתל אביב, רוחות חורף חזקות נושבות וכמעט מעיפות אותי ממגרש החנייה אל האולם בו אני אמורה להתחיל סדנה של הנחיית קבוצות אימון. קר בחוץ ומאיימים שהסופה הגדולה בדרך ואני תוהה מי עוד מהמשוגעים שיוצאים בערב שכזה מהבית.
המפגש הראשון מתחיל בתרגילי הכרות קצרים ובסבב הצגה עצמית של כל אחד. סבב זה חיבר אותי לדפוס התנהגות ותיק ומיושן הממהר להעצים את האחר שבסביבתו ולהתכנס בתוך עצמו ולבקר את העשייה עד היום . עולים הקולות המוכרים האומרים : “מה עוד יכולתי להספיק עד כה ולא עשיתי”, “ואיך הם הספיקו לעשות כל כך הרבה” .
בקשת המרצה היתה שנתאר את “הנכסים” שאנו מביאים אל הקבוצה : פירוט קצר של ניסיון אישי ומקצועי , לימודים, פעילויות, ניסיון קודם בהנחיית קבוצות ועוד. מיקומי בתור היה במקום טוב באמצע, ואף היה לי זמן לערוך את מחשבותיי ולתעדף את מה שחשוב לי להביא לידיעת הקבוצה. אחריי עוד נותרה חצי קבוצה שכל אחד ואחד בתורו היה יותר מרשים מקודמו. “איך מספיקים להכיל כל כך הרבה תארים, הכשרות,התנסויות, תפקידי ניהול ותפקידי הנחייה וכתיבת תוכניות לימודיות והתנדבות בקהילה ו…”. ? אני נפעמת אך גם קול בתוכי מרגיש מאויים.
אני נפעמת מהנוף האנושי המקיף אותי ונשטפת בגל של הערכה גבוהה לנפשות הפועלות עם קורטוב חיובי של סקרנות ורצון ללמוד להכירם ולהתעשר מהידע והנסיון הרב והמגוון שלהם.
באותה נשימה משהו בתוכי מתכווץ. חוזרים הקולות המוכרים מילדות: “האם אני מספיק טובה”? “מה אני מביאה לקבוצה”? “מהי הייחודיות שלי למול האחרים” ?
הקול האימוני שבי מחזיר אותי לקולות אחרים המנהלים דיאלוג עם הקודמים ומבקשים ממני להיזכר ביכולותיי ועוצמותיי ומאתגרים אותי להמיר את הביקורת העצמית במחשבות חיוביות ומקדמות.
ההקשבה ותשומת הלב לקולות הסותרים המנהלים שיח בתוך עצמי, מאפשרים לי לעצור ולבחור באילו מחשבות אני רוצה לקדם ולעגן בתוך התהליך הזה. אני בוחרת במודע לראות בחבריי לקבוצה מודל להשראה ולמידה. להחליף את המחשבות לטובת – “אוו, איזה קסם של אנשים מסביבי, כל כך הרבה ניתן ללמוד מהם ולהתעשר מנסיונם ומחוכמתם”. ” עד כמה אני סקרנית להכירם ולפתח קשרי עמיתים חדשים, עד כמה מעניין הולך להיות בקורס הזה ואיזו זכות היא להיות בחברת אנשים כל כך מעניינים ונעימים המשדרים אותנטיות ורצון כן ללמוד ולהתמקצע מעבר לכל מה שהם עושים כיום.
- בכולנו קיימים הקולות האילו, אילו קולות עולים לכם בקריאת פוסט זה ?
- באילו דרכים אתם מנהלים את הדיאלוג הפנימי? בין הקול השיפוטי והמבקר לבין הקול המעצים ,המפרגן והמקדם כחלק משלל רב של קולות המתנהלים בתוכנו.
- מה ייאפשר לכם לשמר את הקול המקדם?
לאורך השנים גיליתי שעבודה פנימית והסתכלות בגובה העיניים לקולות השונים שבי מאפשרים לי לקחת שליטה על השיח ואני בוחרת לראות בו דיאלוג בשונה ממאבק. אני בוחרת לתת ליגיטימציה לכל הקולות אך להשתיק ולהקטין את השפעת הקולות המבקרים לטובת המפרגנים והמקדימים.
“מרגע שהשיפוט ואלמנט ההשוואה יוצאים מן המשוואה, מתפנה המקום לפרגון, שיתוף ולמידה הדדית” . – את המשפט הזה שיצרתי כעת אני בוחרת לאמץ כמנטרה להמשך הלימודים ובכלל.